עניינה של תביעה זו נעוץ במחלוקת השוררת בין הצדדים באשר לכספים שמסרה התובעת לנתבעים.
אלה העובדות הנוגעות לעניין
1. באמצע שנת 1995 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל שתי החלטות. החלטות שמספרן 727 ו-717 שמטרתן בתמצית: פיתוח אזורי תעשייה על חלק ממשבצת הקרקע שהוחכרה להם והפשרת קרקעות שהוגדרו עד לאותה עת כקרקעות חקלאיות.
2 בעקבות החלטות אלה, ניהלה הנתבעת 1, אגודה שיתופית המאגדת את חברי מושב העובדים בית נקופה (להלן: "
המושב" או "
הנתבעת"), משא ומתן עם גורמים שונים, שבסיומם, בחרה להתקשר עם חברת "שיאמ"- ייזום בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: "
"שיאמ"").
3. בין הצדדים נכרת הסכם, לפיו תפעל "שיאמ" לאישור תוכניות בנייה בשטח של 560 דונם שברשות המושב בהתאם להחלטות 727 ו-717 (להלן: "
הסכם "שיאמ""). כמו כן, נדרשה "שיאמ" להעביר לידי הנתבעת תשלום בסכום של עד מיליון דולר בתוספת מע"מ בתשלומים שונים, הכל כפי שנקבע בהסכם.
4. ההסכם נחתם ביום 30.10.96, והיה מותנה באישור האסיפה הכללית של האגודה. זו אכן אישרה את ההסכם ביום 19.3.97 ו"שיאמ" העבירה לנתבעת 500,000$ וכן סך של 35,000$ בגין החזר הוצאות שהוציא המושב בקשר לפרויקט. כאן המקום לציין, כי כספים אלו עוקלו על ידי משקם המושב, עו"ד משה שליט, וזאת מכוח צו עיקול שהוצא ביום 10.3.97, המטיל עיקול על כל זכויות המושב במקרקעין.
5. לאחר עיקול הכספים שהעבירה "שיאמ" למושב, ביום 3.4.97, הגישו מקצת תושבי המושב תובענה לבית המשפט, בה ביקשו סעד הצהרתי, המורה כי על ביטול החלטת האסיפה הכללית המאשרת את הסכם "שיאמ" (להלן: "
תביעת באדר").
6. בעוד התביעה עומדת ותלויה, ביולי 1997, הגיע המועד לביצוע תשלום נוסף על סך של 300,000$ בתוספת מע"מ בגין עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה. תשלום לו התחייבה "שיאמ" על פי ההסכם. דא עקא, דירקטוריון "שיאמ" החליט לא להעביר כספים נוספים לנתבעת, זאת עד יתבהר עתידו של הסכם "שיאמ".
7. בין לבין, בחודשים יולי עד דצמבר 1997 התנהל בין המושב לבין "שיאמ" דין ודברים בדבר תשלום הוצאות הפיתוח ובמסגרת משא ומתן זה נדונה האפשרות כי הסכום הנדרש לתשלום הוצאות הפיתוח יוענק כהלוואה על ידי "שיאמ", עד לסיום ההליכים בתביעת באדר. כמו כן הוכנה טיוטה לתוספת ההסכם, ברם המשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם.
8. מר עודד מגידו, אחד מבעלי המניות ב"שיאמ", סבר בניגוד לדירקטוריון כי יש להמשיך ולקיים את ההסכם. לפיכך, הציע מר מגידו למושב להעמיד כספים מכספי חברת ע. מגידו מיזמים בע"מ, אשר בשליטתו והוא מנהל אותה (להלן: "
התובעת"). כך היה. התובעת העבירה לנתבעת סך של 1,014,390 ש"ח בשלושה תשלומים.
9. ביום 12.7.98 ביקשו חלק מתושבי המושב למשוך את עתירתם כנגד הסכם "שיאמ". ואכן, בהסכמת הנתבעים, התביעה נמחקה ללא צו להוצאות.
10. לאחר מחיקת תביעת באדר, פנתה התובעת למושב בדרישה להסדרת הנושא הכספי.
11. ביום 29.8.02 קבע כבוד בית משפט העליון כי החלטות 717 ו-727 מבוטלות ובטלות (בג"צ 244/00
עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות ואח', פ"ד נו(6) 25)). אין מחלוקת בין הצדדים, כי "שיאמ" אינה זכאית בעקבות כך להחזר כספים כלשהם שהעבירה לנתבעת בעקבות אותו הסכם, כל זאת על פי הקבוע בהסכם.
טענות הצדדים בקליפת אגוז
טענות התובעת
12. התובעת טוענת, כי הכספים שניתנו למושב הינם הלוואת גישור, אשר פירעונה של ההלוואה היה אמור להיות עם הסרתה של עתירת חברי המושב נגד ההסכם עם "שיאמ". לטענתה, תנאי ההלוואה סוכמו בין התובעת באמצעות נציגה, מר מגידו, לבין המושב באמצעות נציגו יו"ר ועד האגודה, מר שמואל שמש (אשר בינתיים חלה ומצבו לא איפשר לו להעיד).
13. עוד טוענת התובעת, כי סוכם בין הצדדים, כי כערובה להלוואה זו יעמדו המחאות שנמסרו לנאמן המושב, עורך דין שדה על ידי הנתבעים 2-75 שהפקידו המחאות בסך כולל של 2,207,480 ש"ח. כמו כן סוכם כי עו"ד שדה ישמש כנאמן לטובת התובעת לצורך הבטחת הלוואתה.
14. לגרסתה של התובעת, הכספים שהלוותה למושב שימשו לתשלום לקבלני עבודות הפיתוח בשכונת ההרחבה לטובת הנתבעים 2-75, שהם בנים ממשיכים מבני המושב.
15. לטענת התובעת, מיד עם משיכת תביעת באדר בתחילת חודש ספטמבר 1998, פנתה התובעת הן למושב והן לנאמן מספר פעמים בדרישה להסדיר את החזר הלוואת הגישור, ברם פניות אלו לא נענו.